פסלי ילדות

בצעירותי, אמי שלחה אותי לחוגי ציור ופיסול.
אחד מהחוגים היה אצל אמן בשם לובן. מה שזכור לי זה בעיקר איש עם משקפיים גדולים מונחים על קצה האף , שיער לבן מדובלל ועוזרת שהייתה נותנת לנו בהפסקה מיץ פטל וביסקוויטים.
אבל הדבר המפתיע ביותר שמלווה אותי מהמפגשים הללו עד היום, הוא טכניקות שקופצות לי לראש, או משפטים שהוא אמר, שחרוטים בראשי גם כעת, ומלווים את היצירה שלי גם 25 שנה אחרי.