טיפול שורש

"סיבה אחת לחיים נשארה, אתם מתים לקחת גם אותה".. התנגן שירו של ארכדי דוכין בחלל הרכב מתוך המערכת החדשה שאך הותקנה זה לא מזמן. בתוך הרכב לפתו שתי ידיים, עדינות למראה, את ההגה בחוזקה. זווית בת 45 מעלות מכל צד בדיוק על פי הספר. השעה הייתה קצת אחרי חצות והכביש- כמעט ריק. ברדאר על אם הדרך נקלטה רנו 205 אדומה, מנווטת בידי בחורה כשהיא קורעת את הכביש במהירות. על המושב לצידה היה זרוק מעיל עור שחור, עליו הונח, ספק נזרק, תיק עור ממנו נשפכו בערבוביה רשיון נהיגה, מפתחות לבית, חבילת מסטיקים 'אורביט' ועט פרקר ירוק עם הקדשה.
“מרתון שירי ארכדי דוכין ימשך לאחר החדשות,” קטעה שדרנית בקול עייף את השיר. סגרתי את הרדיו ברטינה, “יש לי מספיק צרות משלי, אני לא צריכה גם את אלו של העולם.” העפתי מבט חטוף במראה האחורית ונאנחתי, “הוי אטלאס, גלה לי את סודך- איך הצלחת לשאת בנטל ולהישאר זקוף? ”
רמזור אדום שקטע את רצף נסיעתי גרם לי לקלל. צר היה לי להיפרד מדוושת הגז- כביש ריק, אחת לפנות בוקר, מה- לא חבל?! הקטנתי את המהירות ובלמתי כשהגלגלים הקדמיים נושקים לפס העצירה הלבן. מכיוון הבטן אותתו כאבי המחזור, דייקנים כשעון. חשתי את דמי זורם בתעלת הנרתיק, כמו תעלת סואץ גם אותה צלחו בדרכי מלחמה. זיכרונות העבר צצו ועלו בי מחדש כאילו הדבר ארע אך אתמול. ריח גופו נישא כמו טרי באפי. לרגע נבהלתי מן הריח, כמו שהייתי בת שבע או שמונה, כשהיה בא אלי בלילות, פותח אט- אט את הדלת ונכנס. פתאום באמצע השינה הייתי מרגישה ידיים נוגעות בי בין הרגליים ובחזה, ואז הייתי מתעוררת וזזה, מנסה להרים את הפיג'מה ולהתכסות. הייתי עושה קולות של אי רצון, ובכל זאת היה ממשיך. “לעזאזל אבא, ” צעקתי בתוכי. ידילפתה את ההגה בחוזקה. “ילדה לא צריכה לדעת דם עד שיהיה לה כאורך הנשים.” הוא נהג להשתרע על המיטה לצידי וללחוש באוזני, “ש.. ש.. שקט סיגל. הכל יהיה בסדר. אבא יעשה לך רק טוב. זה נעים לך, לא?” שכבתי בשקט. לא בכיתי, אך הדמעות זלגו מעצמן. לצדי שכבה הבובה ויוי, עדה אילמת לנעשה. “נומי נומי ילדת חן.. ”, נהג אבא לפזם לי את השיר לכשסיים. שר שיר ערש של תינוקות לילדה בת שמונה. הוא קיווה שארדם מהר, הרי ככלות הכל לא היה זה אלא חלום רע.

עכשיו אני כבר יודעת למה הילדה הכי יפה בגן עצובה.

. . .