זה לא קורה הרבה, אבל אחת לכמה זמן, מגיע איזה רעיון לפסל שגורם לי אי נוחות וחוסר שקט. ואז הרעיון הזה יושב לי בראש, ומתבשל, ואחת לכמה זמן, הוא מתדפק על דלתות ראשי בעקשנות, בדרישה לצאת החוצה לחיים. וכך הוא יושב מתבשל ומטריד, ואני יודעת שמתי שהוא אני אכנע, אבל עדיין מנסה לדחות את הקץ.תמיד העסיק אותי הקשר בין מיניות , כח וניצול, ועד כמה אנו הנשים פגיעות בכל מה שנוגע לחדירה בסקס. מה עושה לנו סקס אקראי, סטוץ, התחושה של חילול הגוף ולפעמים אפילו abuse ולו גם מיחסי מין אקראים ללא קשר לכפייה. יש משהו בחדירה שבקונטקס מסוים יכול לעשות הרבה רע. יש קשר הדוק ובלתי מובן בין חדירה לבין הנפש, הפגיעות שלה.המורה שלי לטנטרה אמרה פעם שכל פעם שאנחנו מבצעים יחסי מין שלא בהסכמה, כי לא היה נעים לנו לומר לא או סתם כשלא בא לנו, זה קצת כמו אונס. לפעמים זה באמת מרגיש כך. לדעתי זה קשר לא מובן שגבר לא יבין זאת. האמת היא שלא בטוח שגם אנחנו מבינות אותו.
אז מקורו של הפסל בתמונה שראיתי בעיני רוחי והסתובבה הרבה זמן בראש עד שהוצאתי אותה לפועל. וגם כיום הפסל הזה יושב לו מכוסה.השם שמפורסם לידו הוא "ללא מילים". אני רוצה שקודם אנשים יחוו את הפסל לפני שאני אכתיב להם את החוויה. לא כולם לוקחים אותו למקום של האונס. חלק זה מעלה קונוטציה של חגורת צניעות. ודברים אחרים. יש פסלים שקשה לעשות וגם לא קל לחיות איתם אח"כ אבל צריך להוציא אותם אחרת הם מרחפים בחלל הראש ומביאים את הג'אננה. אומנות זה צורך. משהו שלפעמים שולט בי ולא להיפך.
